הדבר הראשון שאתה לומד כשאתה חי חיים שבהם צפייה חשובה יותר מדיבור, הוא שהעולם אינו כפי שהוא נראה. אנשים אומרים דברים שהם לא מתכוונים אליהם, מחייכים מתוך נימוס אבל מחביאים ספק, מביטים בעיניים נוצצות אבל חושבים מחשבות אפלות. בתור איש מודיעין, אתה מתחיל לראות לא רק מה שאנשים מציגים כלפי חוץ – אלא את מה שהם באמת מרגישים. ההבנה הזו משאירה אותך בודד לפעמים, כי לא משנה כמה הם ינסו להעמיד פנים, אתה רואה את צורתם הגולמית.
עם הזמן, אתה מבין שההבחנה הזו היא לא קללה אלא מתנה. כשאתה באמת מקשיב למישהו – לא רק למילים שלו, אלא לאופן שבו הוא זז, לאיך שהוא משנה נושא כשהוא לא רוצה לדבר על משהו, לדרך שבה הוא ממצמץ כשהוא מתלבט – אתה מתחיל להבין אותו יותר ממה שהוא מבין את עצמו. זה ידע שנותן יתרון, אבל נדרשת גם אחריות.
רוב האנשים חיים מתוך תגובה – הם נעלבים, כועסים, נסחפים עם זרם הרגשות שלהם. מי שלמד לצפות מתוך הצללים, יודע שאם מישהו מתנשא מעליך, הוא כנראה מפחד להיות קטן בעצמו. אם מישהו מתרחק ממך, זה לא בהכרח בגללך – אולי יש משהו שהוא מסתיר, אולי הוא נלחם בעצמו. כשאתה מבין את זה, אתה מפסיק לקחת דברים באופן אישי ומתחיל לשלוט באופן שבו אתה מגיב.
הדבר הכי חשוב שלמדתי, זה שתשובות אמיתיות לא מגיעות כשאתה מחפש אותן בכוח. המידע הטוב ביותר, האנשים המשמעותיים ביותר, ההזדמנויות ששוות באמת – הם אלה שאתה נותן להם את הזמן לגלות את עצמם. כמו בשטח, גם בחיים – החכם הוא זה שיודע מתי להמתין, מתי להתבונן, ומתי להכות ברגע המדויק ביותר.
לחיות בצללים זה לדעת לשאול את השאלות הנכונות מבלי להיחשף, להבין אנשים יותר טוב ממה שהם מבינים את עצמם, ולשלוט בתגובה שלך כך ששום דבר לא יניע אותך במקרה – אלא מתוך בחירה. זו דרך שמלמדת אותך להיות חד, מחושב, ובעיקר מאפשרת לך להשפיע על מציאות, גם כשאף אחד לא מודע לכך.
השבוע נבקש להזכיר שבליל שבת, 11 במרץ 2011, חדרו שני מחבלים ערבים מיהודה ושומרון להתיישבות איתמר, פרצו לבית משפחת פוגל, ורצחו בדקירות סכין את ההורים, אהוד ורות ואת שלושת ילדיהם, יואב, אלעד והדס הי״ד. אסור לשכוח – דין הרשות ה״פלסטינית״ צריך להיות כדין עזה. מחבלים הם מחבלים ויש לנהוג בהם באפס רחמים.
בשורות טובות,
001.
